ברגע אחד האורות באולם כבים.
והספוטים מכוונים רק אליי.
ברגע הזה, שיש בו דממה מוחלטת ואני צועדת אל הבמה אחרי
שהכריזו את שמי, והקהל בשקט
מחכה למוצא פי, נדמה לי לרגע ששומעים רק את הלמות לבי
הפועם מהתרגשות
(לא משנה שאז אני מגלה שבכלל אלה נעלי העקב שלי..)
ומה אם אטעה? אם לא אזכור את הטקסט במדוייק? אם אשכח?
ברגע הזה אני מתכנסת פנימה במעין מדיטציה חפוזה,
לוקחת נשימה עמוקה ומבקשת להכיל את התובנה שיש כאן משהו גדול ממילים.
יש כאן משהו חזק מ"איך אספר את הסיפור".
אני מבינה שהזמינו אותנו לחצות יבשת כדי להעביר מסר עצום,
אני מבינה שנבחרנו להיות הצינור להעברת המסר הזה,
להפיץ את הבשורה בעוצמה, להדביק עוד ועוד אנשים בראיית הטוב,
להדהד הלאה את ההוכחה שאפשר לנצח הכל אם רק בוחרים בטוב
לעמוד על במות כאן, שם ובכל מקום כדי לצעוק:
אנרגיה גבוהה ת-מ-י-ד מנצחת!!
אני שומעת את הסיפורים איך המסר שלנו השפיע על הקהל לפעמים מיד אחרי ההרצאה,
לפעמים אפילו לפניה, אנשים שקראו על הסיפור שלנו ברשת או בעיתונות או צפו במשדר כזה או אחר, ודומעת.
לפעמים מקבלת מיילים על אנשים שזה שינה להם את הפרספקטיבה והיווה עבורם נקודת מפנה לחיים מלאי תשוקה ואנרגיה.
אנשים שרק היו צריכים את ההוכחה שהכל אפשרי אם בוחרים בטוב,
אם מסכימים לפרוץ את גבולות האפשר והמוכר,
אם בועטים לעזאזל את כל המוסכמות והשבילים המוכרים,
אם מוכנים לשלם את המחיר של לחלום מחוץ לקופסא או יותר נכון בלי קופסא בכלל.
לא תמיד המחיר הזה פשוט, הוא דורש לצאת מאזור הנוחות וללכת בשבילים ארוכים ומאתגרים, אבל מחיר ההחמצה גבוה בהרבה.
אחרי שאני מפנימה את התובנות האלה ושומעת את האנקדוטות המרגשות שאנשים מספרים לנו איך המסר השפיע עליהם לטובה
וכמה הם מבינים שלחיות בעוצמה זו הדרך,
או אז אני מוכנה לעלות על כל במה, גם אם אטעה/ אשכח/ אתבלבל
כי אני לא הסיפור פה.
יש פה משהו גדול מזה בהרבה.
#בחרתי_בטוב
