• העצמה אישית

החוקים הנוקשים של הים

נכנסים לים לגלוש. כולנו.
מי בסאפ, מי בקייק.

הים סוער ביותר, הגלים השוצפים מוחקים בקו החוף את צעדיי המודאגים
(מי צריך את זה?? החיים לא מורכבים גם ככה?)
בהתחלה אני עוד עוזרת לדחוף את הקייק אל עומק הים, כדי שנפסיק להתהפך.

ככה זה בסערות, כשעסוקים בהשרדות..
אי אפשר לחשוב בצלילות מה הכיוון, לאן מכאן?
חייבים להגיע לעומק הים, לעבור את הקצף שמסמא את עיננו.
הבחירה בידינו – להאבק בגלים המטלטלים למרות הכל, או לחזור לחוף.
הכי בטוח על החוף האמת.
שתי רגליים על הקרקע, בלי דרמות ובלי מאבקים.
אזור הנוחות בהתגלמותו.
אבל אנחנו הרי למודי קרבות ומאבקים,
לא באנו לכאן כדי לשבת רגל על רגל הרי..
(אולי מספיק כבר עם ביטויים ודימויים שקשורים לרגליים??)

המציל צועק לי במגפון קבל עם וגולשים:
״גיברת! או שתגלשי או שתצאי מהמים, מותק!! ככה זה אי אפשר!״
מציל ומושיע, מקבל את תפקיד מוריד האסימון ומאיר את עיניי בתובנה:

זה לגלוש או לחזור לחוף. אין אמצע.
לזרום עם הגלים והשינויים
להאבק, לחתור בכל הכוח
או להרים ידיים, ואז לאבד את ההזדמנות להתקרב אל האופק.
לזכות לראות דברים מזווית אחרת או להתבוסס במוכר, בידוע, בבינוני, בפשרה.

החוקים הנוקשים של הים

לחתור או לחדול

לא החזקתי מעצמי מעולם אמא הסטרית.
אבל הדאגה להם תמיד ליוותה אותי.
אם יפלו? אם לא אצליח להושיט להם עזרה? אם יבוא עלינו גל מאיים ולא אצליח להיות שם בשבילם?
מחשבות אמהיות כאלה. לא חורגות מגדר הרגיל.
עד שבא אותו ארוע מטלטל שאחריו כלום כבר לא היה אותו דבר.
היה ניתן לחשוב שאהפוך לחרדתית, כדי לגונן יותר. אבל ההפך הוא הנכון.
אותו ארוע מכונן גרם לי להבין שלא הכל תלוי בי..
מה שצריך לקרות קורה. ׳מכתוב׳.
ובחרתי דווקא לשחרר.
אנחנו יכולים לשמור עליהם, להגן, לעטוף אותם בצמר גפן ונייר צלופן,
אבל בסוף? בסוף אלוהים מחליט מה תהיה העלילה.
כולנו חיים בסרט של עצמינו.
אנחנו יכולים לצפות בו מהצד,
או לבחור להשתתף בו.
לא כניצבים, אלא כגיבורים ראשיים!
להיות אקטיביים, לא משותקים,
לבחור לבלות, להיות נמרצים, להנות מהאטרקציות שהעולם מציע,
גם אם המחיר שלהן הוא יקר – מחיר של יציאה מאזור הנוחות, מחיר של מאמץ, של יזע ודמעות, של הקרבה.

שם,
מחוץ לאזור הנוחות, כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפרדיגמות והאמונות המגבילות שלנו (שזה בלתי אפשרי לעשות את זה במצבנו, שזה לא הזמן עכשיו, שזה מסוכן ועוד),
שם מתחילים החיים האמיתיים.
שם אנחנו משוחררים מהכבלים של הפחד שבמו ידינו אזקנו את עצמינו אליו.

שם אנחנו בני חורין!

לים יש חוקים נוקשים משלו.
מי שמרים ידיים בכניעה,
מי שמפסיק לחתור במרץ אל האופק
מוחזר בתבוסה לשבת על החוף,
לצפות בערגה באלו שבחרו להגשים
במקום לחלום, במנצחים!

הכל צפוי אומנם, אבל הרשות נתונה.

ואנחנו?
אנחנו בחרנו בטוב!

2018-11-21T18:25:45+02:00