מעשה בשקשוקה

מה הקשר בין החזון הפולני שלי, הטלפון מהמשיח שלא מגיע וחצי ק"ג עגבניות?

גדולי הקאוצ'רים בארץ ובעולם, ומיטב הסדנאות והקורסים בנושא העצמה אישית או חשיבה חיובית – דבר מהם לא ישווה לשיעורים שאני מקבלת אצל המנטורים המופלאים ביותר: הילדים שלי.

נשארתי היום בבית עם הילדה הקטנה שלי שלא כל כך הרגישה טוב.
טוב – יש כמה תיקונים ודיוקים.. קודם כל היא לא כל כך קטנה, בכל זאת בדיוק אתמול מלאו לה 11 שנים (קולולולולו ומזל טובים).
שנית, זה לא באמת שהיא לא הרגישה טוב, פשוט מדי פעם אין לי בעיה לקפוץ על ההזדמנות שהם נשארים בבית כדי שיהיה לי איתם זמן איכות, או סתם כדי שינוחו. אף פעם לא חשבתי שזה הפסד גדול. הרי זה לא שהם מפספסים את השיעור בפיזיקה גרעינית או במדעי המוח בדיוק.
ודבר שלישי – האמת שאני אישית תמיד נשארת בבית.
ברוב שנותיי כאמא הקפדתי לבחור במה שטוב לי. ומה שטוב לי היה לעבוד מהבית. החזון הפולני של השניצל הטרי והחיבוק האמהי כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר מעולם לא נראה נוצץ יותר.
זה היה העוגן המרכזי, זו הייתה ההחלטה החשובה, האבן הגדולה בחיי – לגדל אותם בעצמי, בלי בייביסיטרים, בלי שרותי הסעות ופשוט להיות שם עבורם בכל רגע נתון.
אני לא אומרת שזו הדרך האידיאלית לגדל ילדים, לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, אבל זו בהחלט הייתה הדרך שאני בחרתי בה, ועבורי היא הייתה האידיאלית.
מרגע שנשתל בליבי זרע הרעיון הזה להיות שם בשבילם בכל שלב – הכל שינה את מסלולו והיקום נענה לי והתיישר לפי רצונותיי. הקפדתי תמיד לאורך השנים להתפתח באופן אישי ומקצועי, הקריירה שלי הייתה בתנועה מתמדת לכיוונים שונים, אבל תמיד מהבית.

ובכן, זה התחיל כבוקר של ילדה שפחות מרגישה טוב, מצוננת ומקוררת וחיש מהר הפך לבוקר של חגיגה משותפת. אני הצעתי ארוחת בוקר שגרתית: רוצה חביתה? טוסט? סלט?
עוד לא סיימתי להציע את תפריט הבית, היא הלכה על ארוחת בוקר של שפים אלופים!
שקשוקה עשירה, צבעונית ומתובלת, לחמניה רכה וחמה וכמובן מיץ תפוזים סחוט טרי.
הארוחה העסיסית הזאת הייתה כל כך טעימה, אבל היה בה הרבה מעבר לחצי ק"ג עגבניות ו-4 ביצים.

היו בה שמחת חיים, הנאה מהרגע, קורטוב של הומור וים יצירתיות. הייתה בה בעיקר עבורי תזכורת נעימה להיות נוכחת ברגע, להיות פה בהווה. למצות אותו עד תום, ולא לחיות כמו שרובנו עושים בשגרה – חיים בעבר או בעתיד.
אנחנו ממלאים את ליבנו וראשנו במחשבות על העבר, בגעגועים לנעורים, כשעוד כוחנו היה במותננו, כשהיינו יפים ואמיצים, בגעגועים למישהו יקר שאיננו איתנו עוד, לבריאות שהייתה יותר איתנה פעם, לתקופה נוסטלגית שממרחק הזמן תמיד נראית ורודה יותר.
אנחנו טרודים בדאגות לגבי העתיד, שרוב רובן הן יציר מחשבותינו ואין בהן שום אחיזה במציאות.
אנחנו חיים בציפייה עתידית לתפקיד שנקבל, למישהו שיגיע, לחג המתקרב, לטלפון מהמשיח.
אבל אנחנו שוכחים לחיות כאן ועכשיו, פה, עם מה שיש ומה שיש זה המון!
לעיתים כשאובד לנו משהו קטן ממה שיש, רק אז אנחנו נזכרים להעריך אותו ואת נוכחותו בחיינו.
אז תעשו רשימת מלאי של כל הדברים שיש לכם, תגלו שאתם מה זה עשירים, תשמחו מאוד ותחגגו את החיים.
ההווה זאת המתנה הכי גדולה, לא סתם הוא נקרא Present. תקפידו להיות נוכחים רק בו.

ותודה פיצית על התזכורת הנפלאה הזאת,
אוהבת אמא